החילוץ מחברון

אוטוטו אני מגיע לחברון. הבחור הפלסטיני שוב מתקשר ומנסה לוודא בפעם המי יודע כמה תוך שהוא שוזר משפטים בשפות שונות, האם אני מגיע בזמן לנקודת המפגש.
זה היה אמור להיות ערב אחר לחלוטין. ערב רגוע של צבירת כוחות והתאפסות על האזימוט בכיוון כללי שנעתי בו בשנים האחרונות, אבל השנה האחרונה הסיטה אותי לגמרי מהמסלול. שרשרת של אירועים לא מוצלחים, חיבורים עם אנשים מוזרים וזוללי אנרגיה שהכניסו את עצמם לחיי ללא הזמנה, כל זה גרם לי להרגיש כאילו אני מנווט את הפנינה השחורה המקוללת של ג׳ק ספארו, שאוטוטו תצלול שוב אל המעמקים.
תהיתי אם הייתי צריך לענות להודעות הבהולות בווטסאפ שעתיים קודם לכן. אבל התמונה של החתול הלבן גורר את עצמו על הארץ כשחצי מגופו משותק הצליחה לחדור אותי.
עוד כמה דקות ואני בכניסה לחברון. ״קם טו לוקיישן״ אומר לי הבחור שמעבר לקו. אני שומע עוד שני אנשים לפחות ברקע ותוהה שמא אני מכניס את עצמי למארב מתוכנן היטב ואולי התמונה של החתול היא רק פתיון. אני מציב את ההיתכנות הזאת בסבירות גבוהה מאוד ומחליט לנקוט משנה זהירות.
אני מזהה את הרכב בצד הדרך. אכן יושבים בו שלושה אנשים. אז כולם בשביל חתול? אני מסמן לנהג לנסוע אחרי ומוביל אותם אל עמדה צבאית. הם חוששים להתקרב ואני מסמן להם שזה בסדר. הריי תיאמתי את זה עם הצבא כמה דקות קודם לכן.
אחד הבחורים מוציא את המנשא מהאוטו. הוא מניח אותו על הכביש ומתוכו גורר את עצמו החתול שראיתי בוידאו. לבן כשלג, חציו הקדמי חי ובועט ואילו חציו האחורי כבר נראה מת. נראה לי שהוא לא יודע את זה.
הבחורים מספרים לי שאין להם איך לשלם על הטיפול. זה בסדר, אני אומר. עליי.
בדרך לבית דגן אני מקפיד לצלם אותו וכבר בונה בראש את סרטון האימוץ שאעשה לו. תוך כדי שאני מנסה למצוא לו שם הולם שיתן לו באופן רשמי זהות, אני קולט שאני כבר קילומטרים רבים מדי נוסע על אדי דלק. אני כבר מדמיין את שנינו מבלים את הלילה בצד הדרך. לפחות שאגיע לשטח ישראלי.
אני בבית דגן עם ליאו (כך קראתי לו), אחרי שהאוטו רווה את צמאונו ב-95 אוקטן ואני את שלי בקולה עתירת סוכרים. אני רואה את ההבעה שעל פניו של ליאור הוטרינר ברגע שהוצאנו את ליאו מהמנשא. ״חכה רגע עם הבוק שאתה עושה לו״ אומר לי ליאור ומנחה את אצבעותיי למקום בגבו של ליאו. אני מרגיש שבר רציני בעמוד השידרה. החתול הזה לא מבין מה הולך לו שם מאחור.
״המצב לא טוב בכלל וצריך לקבל החלטה״ אומר לי ליאור. אני מבקש מליאור לעשות את כל הבדיקות הנחוצות ולא לחסוך בכלום. ״יש לך יד חופשית״ אני אומר לו. אל תחסוך ממנו טיפול אם יש לו סיכוי. אבל אם זה אבוד מבחינתו, תקבל החלטה בעצמך. אני לא יכול לשאת על עצמי עוד את התפקיד של אלוהים. ליאור יוצא לכמה רגעים בכדי להכין הצעת מחיר ואני עומד מרוחק מליאו. הוא מילל במנשא ואני מסרב ליצור איתו קשר עין. לא רוצה להתחבר. אין לי מקום בגוף לעוד טרגדיה כזאת של יצור תמים כל כך.
בבוקר הגעתי שוב לבית דגן בכדי לרכוש תרופות עבור בית המחסה החדש בעזה. ביקשתי לשאול מה שלום ליאו. נמסר לי שהוא הורדם במהלך הלילה. לא היה לו כלל סיכוי.
מצד אחד אני לא אלוהיםזה לא מתפקידי לקבוע מי יחיה ומי ימות. מצד שני בשם העיקרון הזה אני לא יכול לגרום לבעל חיים סבל מיותר.
אז היכן עובר הגבול?
(יורם ארז)