הדרך לעזה

בחור עזתי שידע על שיתוף הפעולה הזה איים לקחת את המשלוח והיינו צריכים לוודא שהמשלוח מוגן ושיגיע ליעדו בשלמותו.
חלדיה בדרך כלל מאכילה את הכלבים והחתולים שברשותה בשאריות מזון, אבל כבר כמה ימים שאין להם מה לאכול בכלל. הסרטון שהיא שלחה לי היה קשה לצפיה. עשרות חתולים עומדים מולה ומתחננים לאוכל והיא עומדת מנגד חסרת אונים.
הנוף האורבני והצפוף של המרכז מפנה את מקומו אט אט למרחבים של הדרום המדברי.
ב׳ מאבו דאבי כותבת לי. היא שואלת אם המשלוח יגיע היום. אם הפעם זה סופי. גם היא חיכתה הרבה זמן לרגע הזה.
אני מתקרב למשולש הגבולות מצרים-עזה-ישראל. בדרך אני עובר בסמוך לבסיס שמוכר לי היטב. הייתי מ״פ של הגזרה הזאת, בתקופה הזויה הזאת שנראתה כמו לקוחה מסרט קולנוע. היינו יוצאים לפעולות ליליות בפאתי הרצועה. עכשיו הכל נראה אחרת, אין זכר לחיים התוססים שהיו במקום הזה. עשביה גבוהה מכסה עכשיו את מרבית השטח של הבסיס. מרגיש לי כמו סצנה מתוך פרק של המתים המהלכים.
עוד ק״מ וקצת ואני מגיע למקום שבו פעם היה מחסום צבאי קטן שחסם את הדרך לציר פילדלפי. הכל נמחק. מוצבי טרמית וגירית נמחקו מהמפה. במקום עכשיו ניצבים קירות בטון גבוהים. דרך שער ענק משאיות נכנסות ויוצאות.
אנטולי הנהג מגיע אחריי עם המשאית של חברת Anipet אניפט. החברה האלה הלכו לקראתי ועשו לי הנחות משמעותיות. מה לא הכנסנו למשלוח, הרבה אוכל, תרופות, שמיכות חדשות מפליז, קולרים ורצועות, חלב לגורים, מיטות מפלסטיק, תרסיסים נגד טפילים, חטיפים, מנשאים לחתולים, מלכודות. אפילו גליל ניילון לאיטום נגד הגשמים, ועוד המון דברים חדשים. הציעו לי לשלוח להם סמרטורטים ולא להשקיע בשמיכות פליז חדשות. הציעו לי תרומות של מיטות ואביזרים יד שניה, אבל רציתי שתהיה להם התחלה חדשה. יש משהו סימבולי בלתת משהו חדש מהניילון, במשהו שאף אחד לא השתמש בו לפניך.
אנחנו מתחילים את שרשרת ה״חיול״. קודם בדיקת מסמכים של המת״ק, אחר כך תורה של יחידת הפיצו״ח, משם אנחו עוברים לרשות המסים. לפתע אני מוצא את עצמי תחת תשאול של נציג מהרשות. אני נשאל אם אנחנו מוכרים את הסחורה בעזה. מה פתאום, אני אומר, זו תרומה. אז תדע לך שקיבלנו מידע שהסחורה שאתם מעבירים נמכרת בחנויות בעזה. אני יודע, אני אומר לו וחש תסכול מהנזק התדמיתי שנגרם לנו. אני מספר לו על אותו בחור עזתי שהעברתי לו 5 טון מזון כתרומה וכמה הייתי מופתע שלאחר חודש וחצי הוא דיווח לי שהמזון אזל. אני מספר לו על דיווחים ותמונות שקיבלנו בהן נראהים השקים מוצעים למכירה בחנויות. אבל מסתבר לי שהוא כבר יודע את זה. הפעם אנחנו עובדים עם אנשים אחרים אני מרגיע אותו. הפעם זה יהיה אחרת.
זהו. קיבלנו את כל האישורים. אני נפרד לשלום מאנטולי. תכף הוא יכנס לתוך השטח הסטרילי. הוא יעבור תדריך. אחר כך המשאית שלו תעבור שיקוף. לייזרים יסרקו אותה מכל עבר. לפני שהוא יכנס למתחם הסטרילי, הצד הפלסטיני יסגר ויאטם הרמטית, המקום יעבור סריקה קפדנית. בהינתן האות, יכנסו המשאיות הישראליות ויפרקו את הסחורות. אז כל הישראלים יצאו מהמחסום והפלסטינים יתפסו את מקומם, וחוזר חלילה. ככה זה כשעובדים בצל מתיחות כבדה.
זו הולכת להיות המתנה ארוכה. אז אני מחליט לנצל את הזמן בכדי לנסוע למוצב בני נצרים הסמוך. יש שם גור פצוע עם שתי רגליים שבורות שממתין כבר כמה ימים שמישהו יגיע לקחת אותו לטיפול. אולגה יצרה איתי קשר וסיפרה לי עליו. אמרתי לה שתנסה לתפוס אותו ולשים אותו בקרטון עד שאגיע. היא סיפרה לי שהוא מסרב לאכול או לשתות. בקרבת המוצב אני מצליח לספור לפחות 15 חתולים. רובם גורים. במוצב כולם מכירים את הסיפור של החתול המסכן וחיכו כבר שיגיע מישהו לקחת אותו. מקץ כמה דקות של המתנה מגיע חייל אוחז קופסת קרטון בידיו. הוא מראה לי את מה שיש בפנים. אני לא בין מה קרה, הוא אומר לי במבט מבולבל. עד לפני שעה הוא עוד היה חי. החייל מניח את הקופסה על הארץ. אני מרים בידיי גוויה חמה ורכה של גורון מקסים. הלב של נצבט. מה יכולתי לעשות אחרת? זו שאלה שתמיד מלווה אותי ברגעים כאלו. אני מתאר לעצמי כמה הוא סבל עד שהחליט לוותר. אני מבקש מהחייל אם יוכל לתת לו כבוד אחרון ולקבור אותו. לפחות אני מתנחם בעובדה שאני כותב עליו כאן כמה מילים. זה המקום היחיד שבו זכרו ישמר.
מאוחר יותר אני מקבל דיווח שהציוד עבר לידיים פלסטיניות. עכשיו תורו של חליל. אני עושה את דרכי בחזרה למרכז בתקווה שעכבר בדרך חליל ידווח לי שהציוד הגיע ליעדו.
שוב הנופים מתחלפים אט אט והופכים צבעם מצהוב-ירקרק לאפור בטון. אבל האופוריה הזאת נגדעת באחת כשחליל מבשר לי שמשרד החקלאות הפלסטיני לא משחרר לו את הסחורה. מסתבר שגם הם לא מאמינים שמדובר בתרומה. גרוע מכך, מסתבר שהבחור ההוא שעבדנו איתו לא נרגע. הוא הפעיל קשרים בכדי למנוע מחליל לקבל את הסחורה. אני מבין שהנזק התדמיתי שהוא גרם לנו גדול משחשבתי. אבל שטויות. את זה אני יכול לתקן. יותר חשוב לי שבעלי החיים יקבלו כבר את האוכל שהם כל כך זקוקים לו.
שבוע של חולף והציוד עדיין ממתין בצד הפלסטיני של המעבר, יתום. זה לא הלך כפי שתכננתי. אני כבר בספק אם חלדיה וחליל יראו אי פעם את הציוד הזה. ביחד אנחנו מפעילים לחץ על הרשויות בעזה. הם רוצים עוד תשלומים ואני שולח. הם רוצים הצהרה בכתב שמדובר בתרומה וכי המשלוח לא מיועד למכירה… אני שולח. זה לא מספיק. הם רוצים הצהרה שהציוד מיועד לחלדיה וחליל בלבד ולא לאף אחד אחר… אני שולח. אני מוכן גם לשלוח דגימת ד.נ.א. רק שיעבירו כבר את הציוד.
אתמול זה סוף סוף קרה. חליל מבשר לי בקול נרגש שהוא בדרך לבית המחסה עם כל הציוד. תחושת הקלה עוטפת אותי. אל תשכח לצלם לי, אמרתי לו. אני רוצה לראות אותם אוכלים את האוכל מהקערות החדשות, ישנים במיטות החדשות, עם שמיכות הפליז המחממות.
(יורם ארז)