כשפגשתי אותו לפני שנה בערך, הוא נהג לאסוף בקבוקים רייקים כדי לממן את האכלת חתולי הרחוב בסביבתו. הוא סיפר לי שניסה להקים בית מחסה ונאלץ לסגור אותו לאחר 3 חודשים בלבד, מחוסר תקציב. הוא סיפר לי כמה כאב לו להחזיר את החתולים והכלבים שהחזיק בחזרה לרחוב.
המשך קריאה
ראיתי את הזיק בעיניים שלו. ראיתי את החלום מפעפע בתוכו. ראיתי כמה חשוב לו להציל בעלי חיים. ראיתי גם את התסכול מחוסר היכולת שלו לעשות זאת.
באותה תקופה חוויתי משבר רציני אחרי שמיזם שניסיתי להקים בעזה קרס ואיתו קרסו כל התקוות לעשות שינוי רציני במקום כל כך קשה עבור בעלי החיים.
באותם ימים היה לי קשה לבטוח במישהו אחר. אבל היה שם משהו חזק בחיבור בין ט׳ וביני. היתה שם נחישות. היה שם רצון עיקש לא לוותר ולהמשיך בכל מחיר.
החלטתי לעבוד עם ט׳ בזהירות יתרה. גיליתי אדם שמונע מרגשות עזים, שמצליח לראות בעיניים של כלב או חתול מה שאחרים בסביבה לא מצליחים לראות. כמו תמיד, אני הייתי צריך להיות האיש עם הרציונאל, להסביר לו שאי אפשר להציל כל כלב וכל חתול, שצריך להבין שהדרך מאוד מאוד ארוכה ודורשת המון אורך רוח וראייה מערכתית.
כשט׳ יצא מחקירה של הבטחון המסכל הפלסטיני, הוא כתב לי שנאסר עליו לשתף איתי פעולה. חששתי שזה שוב סופו של עוד פרוייקט. אבל ט׳ כתב לי שהוא מתכוון להמשיך עם הפרוייקט בכל מחיר. תהיתי אם זה ״בריא״ לו העקשנות הזאת. שאלתי אותו אם זה מעשה נבון מצידו. ט׳ הסביר לי שאין לו מה להפסיד. מאוחר יותר כשנפגשנו, הבנתי מט׳ למה הוא התכוון כשאמר לי את המשפט הזה. האמת שזה גם העציב אותי מאוד.
מאז התפתחנו. פתחנו בית מחסה ושיפצנו אותו כך שיתאים לבעלי חיים. המקרים הקשים לא הפסיקו לצוץ ובעלי חיים התחילו להתדפק על דלת בית המחסה. לאחר כמה חודשים בלבד כבר נאלצנו לשכור מקום נוסף.
ט׳ מספר לי שמאז שהתחלנו לשתף פעולה ביחד הוא מרגיש שהוא חי בעולם של פנטזיה בו הכל אפשרי. הוא מספר לי שהוא חושש להתעורר יום אחד ולגלות שזה היה רק חלום. כשאני מקבל את הדיווחים היומיים שלו, אני קורא בין השורות ומבין על מה הוא מדבר.
הנה דוגמה לדיווח יומי (לא נגעתי): ״בשבע בבוקר, נקו את המחסה, הניחו מזון, ותנו לכלב האפילפטי. רפואה. ארוחת צהריים בשעה 12 וניקיון המקלט. בשעה אחת, אני הולך לבנק כדי למשוך העברת כספים מיורם 4000, לשכור מקלט ולתקן את הרכב. שילמתי למוסך עבור התיקון ושכר הדירה, והבאתי את הרכב. בשעה 7, לכו לעיר רוואבי לתת אוכל. חוזרים בשעה 8:40 לבירזית לתת אוכל. 9:00 נקו את המקלט והכניסו ארוחת ערב״.
מאז אני שומר עליו שלא ייחשף יותר מדי. בכל פעם שמישהו מזכיר את שמו או חושף אותו, הלב שלי מחסיר פעימה. קשה לי להגיד לו ״תסתתר״, ״תוריד פרופיל״. מבחינתו זו לא אופציה, ואני מצידי עדיין צריך להיות הגורם הרציונאלי.
מאז גם גיליתי עולם שלם של אזרחים פלסטינים שאוהבים בעלי חיים. רובם ככולם לא מוכנים לשתף פעולה באופן גלוי, אבל מספיק לי קומץ כדי להצית את התבערה.
